ההיסטוריה של ארץ ישראל היא סיפור על עמים, אימפריות ודתות שהטביעו את חותמם על נופיה. עבור העם היהודי, הקשר לארץ החל לפני אלפי שנים. ממלכות ישראל ויהודה התקיימו כאן, וירושלים הפכה למרכז הרוחני והדתי. לאורך התקופה הזו, הארץ לא הייתה ריקה; חיו בה עמים נוספים, והיא שימשה כגשר יבשתי בין אסיה, אפריקה ואירופה, מה שהפך אותה לנקודת מפגש תרבותית ומסחרית.

גם לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, נוכחות יהודית רציפה נשמרה בארץ ישראל. קהילות קטנות המשיכו להתקיים בגליל, בצפת ובטבריה, ושמרו על הגחלת התרבותית והדתית. במקביל, האוכלוסייה המקומית כללה קבוצות אתניות ודתיות שונות, שהושפעו מהכוחות ששלטו באזור.

מיקומה האסטרטגי של הארץ הפך אותה ליעד נחשק עבור אימפריות רבות, וכל אחת מהן עיצבה את דמותה.

• התקופה הרומית והביזנטית: לאחר דיכוי מרידות היהודים, שינו הרומאים את שם הארץ ל"סוריה פלשתינה" במטרה למחוק את הקשר היהודי אליה. בתקופה הביזנטית, הנצרות הפכה לדת השלטת, וכנסיות רבות נבנו ברחבי הארץ. מעמדם של היהודים הוגבל, אך הם המשיכו לשמור על קיומם.

• הכיבוש המוסלמי: במאה ה-7, האזור נכבש על ידי צבאות האסלאם. השפה הערבית והדת המוסלמית הפכו לדומיננטיות, ורוב האוכלוסייה המקומית אימצה אותן בהדרגה. יהודים ונוצרים הוגדרו כ"אהל אל-ד'ימה" (בני חסות), מעמד שאיפשר להם לקיים את דתם תמורת תשלום מס מיוחד וכפיפות לשלטון המוסלמי.

• מסעי הצלב: החל מהמאה ה-11, צלבנים מאירופה פתחו בסדרת מלחמות דת כדי לכבוש את "ארץ הקודש" מידי המוסלמים. תקופה זו התאפיינה בקרבות עקובים מדם ובחורבן, והשלטון על הארץ עבר מיד ליד.

• התקופה העות'מאנית: בשנת 1517 כבשה האימפריה העות'מאנית את הארץ, ושלטה בה במשך 400 שנה. תחת שלטונם, הארץ חולקה למחוזות מנהליים, והאוכלוסייה כללה רוב מוסלמי ומיעוטים של נוצרים ויהודים, שהתרכזו בעיקר בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה.

במאה ה-19, רעיון הלאומיות, שהתפתח באירופה, החל לחלחל גם למזרח התיכון. רעיון זה גרס שלכל עם יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית. התפתחות זו השפיעה באופן שונה על היהודים ועל ערביי הארץ.

בקרב האוכלוסייה הערבית, הזהות התבססה באופן מסורתי על השתייכות דתית (מוסלמית או נוצרית), משפחתית (חמולה) או מקומית (כפר או עיר). זהות לאומית ערבית רחבה יותר, ובתוכה זהות פלסטינית ייחודית, החלה להתגבש בהדרגה. תהליך זה הואץ לקראת סוף התקופה העות'מאנית, בין היתר כתגובה להתערבות הגוברת של מעצמות אירופה באזור ולצמיחתה של התנועה הלאומית היהודית.

כך, על אותה פיסת אדמה, החלו שתי תנועות לאומיות שונות להתפתח ולגבש את שאיפותיהן. הרקע ההיסטורי העשיר והמורכב הזה הוא הבסיס להבנת האירועים שיבואו בהמשך ויעצבו את פני האזור.