פרנהיים חוזר מהשבי, אך החזרה היא פיזית בלבד. מבחינה נפשית, הוא עדיין כלוא. המרחב המוכר והבטוח של העיר, שהיה פעם בית, הופך לזירת איום מתמדת. הוא הולך ברחובות שהכיר, אך אינו מזהה אותם. האנשים חולפים על פניו, ומבטיהם נדמים לו עוינים, בוחנים, שופטים. זהו אינו תיאור של קרב, אלא תיאור של תוצאותיו – התרסקות תפיסת המציאות.

עגנון מעצב את חוויית הניכור דרך החושים של פרנהיים. כל רחש מקפיץ אותו, כל צל נראה כמארב. העיר אינה עוד מקום של חיים ושגרה, אלא מבוך מאיים שבו הוא מרגיש נרדף. הפוסט-טראומה שלו אינה מתבטאת בפלאשבקים ממלחמה, אלא בחוסר היכולת הבסיסי להרגיש שייך ובטוח בסביבה אזרחית. המרחב הציבורי, שהיה אמור לקבל אותו בחזרה, דוחה אותו.

הניכור מהמרחב הציבורי מגיע לשיאו במפגש עם המרחב הפרטי – הבית. הבית, שאמור להיות המקלט האולטימטיבי, המקום הבטוח ביותר, הופך למבצר נעול. כשהוא מגיע לדלת ביתו, הוא מוצא אותה חסומה בפניו. הדלת הנעולה היא יותר ממכשול פיזי; היא סמל רב עוצמה. היא מסמלת את הדחייה הסופית, את חוסר המקום שלו בעולם שאליו חזר. הוא לא רק זר ברחוב, הוא מגורש מביתו שלו.

השפעת השבי על פרנהיים אינה רק רגשית, אלא גם חושית. תפיסת המציאות שלו מעוותת. עגנון מתאר כיצד פרנהיים מתקשה לעבד את המידע החושי שמגיע אליו. לדוגמה, כשהוא מביט באשתו, אינגה, הוא אינו רואה את האישה שהכיר. הוא רואה דמות זרה, מרוחקת. המראה שלה, קולה, תנועותיה – הכול עבר שינוי דרך מסנן הטראומה.

הוא מנסה להיאחז בפרטים מוכרים, כמו ספל התה שהיה שותה בו, אך גם החפצים הדוממים נראים כאילו איבדו את משמעותם. הם שייכים לעבר שהוא כבר לא חלק ממנו. חוסר היכולת להתחבר לסביבתו דרך החושים מדגיש את עומק השבר הנפשי. העולם נראה ונשמע אחרת כי הוא עצמו אחר. השבי שינה את הדרך שבה מוחו מפרש את המציאות.

בסופו של דבר, המסע הפיזי של פרנהיים מהשבי אל הבית הוא מסע אל תוך ריק. כל דלת שנסגרת בפניו – דלת הרכבת, דלת ביתו, ולבסוף דלת לבה של אשתו – היא שלב נוסף בהתפרקותו. הוא מגלה שהחזרה מהמלחמה אינה מסתיימת עם עזיבת שדה הקרב. עבורו, המלחמה האמיתית על מקומו בעולם רק החלה, והיא מתרחשת לא בשדה הקרב, אלא ברחובות עירו ובתוך ביתו שלו.